בואו נפתח נושא חשוב באיטליה שהוא חלק בלתי נפרד מההווי האיטלקי

ואני מתכוונת לגירסאות.

יוצא שלכל מתכון, כל חומר גלם יש אם ואחות, יש דוד ובן דוד במחוזות שונים וכולם טוענים למקוריות או ליחידת סגולה.

״נו, זה בדיוק כמו.. רק שהוסיפו..״ על זה אני מדברת.

״Made in Italy״

לא יספק איטלקים, יש להכנס עוד פנימה ולחפש את המקור.

זום אין:

4 קינוחים או מתוקים (כי לא כל מה שנחשב קינוח בארץ אוכלים בסוף הארוחה באיטליה)

4 אזורים שונים באיטליה

וקצפת אחת מתהוללת.

ברומא מפארים ומשבחים את המריטוצו שזו לחמניית בריוש עם חיוך ענקי לבן של קצפת ואותו אוכלים כארוחת בוקר ברומא.

בנפולי, טרחו ומצאו את הלחמניה האוורירית מבית פופלה גם היא טומנת בחובה קצפת המקופלת עם ריקוטה, הלא היא הפיוקו די נבה (פתית השלג)

באלטאמורה, נשמע מרחוק קולם של הסוספירי די פוליה (טטה/סיסה די מונקה..) שהן לחמניות ספוגיות מלאות בקרם פטיסייר/שנטילי/קצפת

ובסיציליה תמצאו את הקסאטה הסיציליאנית או לחמנית בריוש וגרניטה

ארבע גירסאות שונות ודומות לביס אחד אוורירי ומתוק שבא לחדד שלכל מחוז טיעון מספיק מוצדק להיותו הטוב ביותר, היפה ביותר, הטעים ביותר.

טוסקני יאמר שהשמן זית שלו הוא הטוב ביותר ויוכיח, פולייזי יאמר ששלו הכי מוצלח ויוכיח וליגורי יאמר ששלו עלית כל השמנים ויוכיח.

וכן הלאה.

האיטלקי מאוהב בתוצרת שלו, זה ידוע.

דוגמאות קטנות נוספות,

כשתגיעו לטוסקנה (ואל די קיאנה ליתר דיוק) תמצאו את האליונה שזהו שום ענק שכמעט ונעלם מעל פני האדמה אך הושב לגדולתו על ידי הטוסקנים וגדל שם בתקופה מאוד מסויימת (נמכר ביוני-יולי בעיקר) והוא עדין ומתקתק וממנו מכינים רוטב עגבניות אלוהי שחובר בשמחה גדולה לפסטה המקומית ״הפיצ׳י״.

בסופו של דבר זהו שום, אבל זה, הטוסקני, אין כמותו בעולם.

הסופלי והארנצ׳יני

הפנפורטה ופאמפאפאטו

הקנטוצ׳י והטוצטי…

הפואנטה היא, שכשמתייחסים לקולינריה איטלקית יש לשים את הדעת על גירסאות שונות, ללמוד את איטליה משמע להכנס לעולם אינסופי של מושגים, שלעיתים ידועים רק לתושבי כפר מסויים ומבקריו

וכשאומרים ״זה איטלקי״ זה כל כך רחוק מלהיות הגדרה מדוייקת למשהו שיש לו קורדינטות היסטוריה ורגש.