התחושה הזו שחולפת בנו כשגל גבוה נושא אותנו מעלה, מרחיב את הלב, עוצר לנו את הנשימה, מקפיץ אותנו למקום מבטחים, ומתנפץ מיד לאחר מכן, מוכרת? השקט שמתפשט בנו באותה הגבהה מהקרקע הוא דימוי מושלם למחוז קלבריה שתלש אותי מהמציאות לכמה רגעי חיים זכים. בכל קיץ אנחנו מתלבשים על מחוז אחר. שלא כמו איטלקים פז״מניקים, אנחנו עוד לא יודעים לא מנוח ולא שובע. רעבים לעוד. השנה, נפל הפור ואנחנו רכובים על גליה של קלבריה והם גבוהים בצורה בלתי רגילה. מי שיחליט כמונו לתור את המחוז חייב יהיה להצטייד בג׳ריקנים עמוסי סבלנות משום שכאן מחוגי השעון עושים מה שבא להם, והזמן בכבודו ובעצמו נופש לידנו ממש עכשיו באין מפריע. טיול כוכב בקלבריה, הוא בחירה שגויה בבסיסה שכן ברוב הכבישים המהירות המותרת היא 50-70 קמ״ש והמוח האנושי כבר בנקודה אבולוציונית כזו שאיננו מסוגל לעכל איטיות כתכונה קיימת. שום אצבע לא תגלול עבורנו את הכביש ושום ווייז לא יגאל אותנו מגלגלי השיניים התקועים. ואז גם צריך לחזור אותם, כי זה טיול כוכב.. חסדי הזמן התפוצצו עלינו מצחוק במקטעי הכבישים המהירים הקטנטנים, שמעתי אותם. יופיה של קלבריה הוא-הוא הפיצוי לכל הסחבת, הליטוף מזכרונות ילדות הוא כמו מדליות שהיקום מעניק עם צליחת כל קילומטר ב50 קמ״ש. (הבנתם כבר איך אני יודעת שמוטב טיול נודד על פני כוכב?) הגוונים הכחולים שוטפים את הנפש ומלווים את כל המסע הזה, פה ושם דוכנים גדושי בצלי טרופיאה וצרורות פלפלים חרפרפים שהם לגאוות המחוז. אנשים פשוטים, חייכניים, מבויישים קמעה הייתי אומרת, עוד לא פגשתי באיטליה צניעות כדוגמתה וזאת על אף היות קלבריה ממלכה מפוארת. גם טעמי המחוז כתושביו עדינים ודי שוככים, מאכלי הים הם הראשונים על הפודיום, פירות קיץ עסיסיים כל כך, מלון, תאנים, אפרסקים, סברסים, ענבים, מעדני אתרוגים, כן, אתרוגים! ומי חשב בכלל שיש מקום בעולם שהאתרוג תפס בו פיקוד?? לא אוכל להחסיר מילים על זן נדיר של זית, שהוא זית לבנבן, וזאת כי הכרלורופיל שכח גם הוא את תפקידו והשתמט. השמן די שקוף וטעמו מיוחד, עדין, עם פוטנציאל, חברותי ומסתדר די טוב עם כולם. מדהים. לסיכום, מי שלא היה, עוד לא ראה מימיו מקום כמו קלבריה. היא אחרת. מרגשת בנחת. טרם צאתנו אליה הוזהרנו מפני קלברזים חמי מזג, יכול להיות שאת ״הנדויה nduja או הפלפלים החריפים״ האמיתיים של המחוז לא פגשנו ולמזלנו מצאנו אנשים פשוטים וחביבים עם דופק מואט, כי החיים חייכו אליהם והזמן שלהם מנמנם על מיטת שיזוף. קלבריה, עוד נשוב.