דיווחים קלילים וקצת מחשבות היישר מדרום איטליה:
נראה כי מרוץ השנים התקצר ונפולי עוברת שינוי מהיר ומשמעותי, ניכר כי התיירות מטביעה חרש חרש את חותמה ונפתחים לא מעט עסקים שמטרתם לחדש, להוסיף, ולהתפרנס מהתיירות הנכנסת והם רחוקים מלקבע את המסורת ופניהם מועדות לתהום האינסטגרם.
קצת מדאיג, מאידך זהו תהליך לחלוטין טבעי הגיוני והישרדותי.
לא כך היה תמול שלשום אך לעניות דעתי וממש בקרוב נצטרך להתרחק טיפה ממרכז העיר או לכתת רגליים בנפולי על מנת למצוא אוכל איכותי מסורתי כשם שכיום גרגרנים אמיתיים נוהגים לעשות ברומא.
העיר חמה בטירוף באוגוסט ושוקקת חיים בכל פינה ואנחנו בתחילתו של טיול.
וכמו משב רוח ממזגן יעיל, שורה עליי האבחנה כי הפלא ופלא, ההנאה שאני חווה אינה מסתכמת בצלחות שלפניי אלא מהתמונה הגדולה;
מהסיטואציות שנקרות בדרכינו וכאילו נשאבו משנות ה-60,70, מהדיאלקט הרם והמכניע שנשמע ברחובות, מהחמימות וקבלת הפנים המשפחתית בכל מקום וסימטה, מהתפריט שאין לו כל רצון לדבר בשפה אחרת, ממפיות הבד המעוטרות בהגזמה, מהסיפוק שמתפשט על פני המלצר לעומת הצלחות הריקות שלא נותר בהן פירור, גם מכיסאות הפלסטיק ומפות השולחן הכה לא מתחנפות, מההנחיות שקיבלנו מבלי שביקשנו שוב ושוב מזקני העיר, אדיבות וחום אינסופיים שהלוואי והיה אפשר ליישן בחביות עץ אלון ולשמור לאחר כך.
וכך נתבשלה וגמלה בלבי החלטה כי אין עוד פיציולו במקום אחר בעולם שיוכל להכין פיצות שמכילות את כל הטוב הזה לכדי מורשת עולמית.
ופיצה נפולטנית בנפולי היא ממש לא כל הסיפור.
פנינו לקלבריה, מצפים בכליון עיניים.
